מחמאות

השבוע דיברתי עם שתי נשים,

כל אחד רחוקה מהגיל של השניה בכמה עשורים טובים.

כל אחת נמצאת במקום אחר בחייה.

לכל אחת מהן יש לי חיבור ממקום אחר ואהבה גדולה בלב.

אבל נושא השיחה היה זהה

היחס שלנו למחמאות שנותנים לנו.

זה מתחיל מתחושה בגוף- סומק בלחיים, דופק מואץ, תזוזה לא רצונית של הרגליים, מבט מלוכסן (מי? אני מקסימה?)

וזה עובר מהגוף אל המילים

שחוץ מ "תודה תודה תודה"

"גם את נהדרת"

"זה הדדי"

"אל תגזים זה התפקיד שלי"

"שמחה לשמוע"

בתוך הלב או הראש (כי אני כבר לא יודעת מה עובד טוב יותר בשלב הזה)

יש קול פנימי שאומר

״טוב, די! שזה ייגמר כבר כל המחמאות האלה.בבקשה שזה יפסק. כי , די״.

אנחנו לא באמת יודעים ( אולי זה בכלל יודעות..?)

מה לעשות עם מחמאות. זה עניין של חינוך. זה תמיד מתחיל ונגמר בחינוך..

אל תעופי על עצמך

תגידי תודה ותשתקי

אל תשוויצי

אל תספרי שלא יעשו לך עין הרע

תהיי צנועה

את לא צריכה לספר לכל העולם שהתקבלת

ומרוב שסוגרים ומכניסים אותנו לגודל של שבלול צנוע, אנחנו לא יודעות מה לעשות ששופכים עלינו מחמאות.

אנחנו פשוט בהלם שהצלחנו לרגש, לשנות, לעזור, להועיל. שבזכותינו קרו דברים טובים לאנשים.

אנחנו אפילו לא מסוגלות להודות ולומר

שזה בזכותינו.

מהמקום המשימתי וההישגי ,אנחנו ממשיכות להועיל לעזור לתרום לשנות ולקדם ממשיכות הלאה להר הבא במן מירוץ מטורף שחלילה עלול להיפסק

אם נעצור לרגע ונגיד לעצמנו

וואלה! הצלחתי👌