איילה קליין

כשהייתי בכיתה ג', בית הספר החדש אליו הגעתי (עברנו דירה), החליט עבורי שעליי להישאר כיתה. לא כל כך הבנתי מה הביג דיל. אני זוכרת שנאמר שם משפט בסגנון

"התעודה שלה לא מספיק טובה ולכן היא צריכה לחזור שוב על כיתה ג' "

ככה קצר, ענייני ופשוט.

שוב, לא עשיתי מזה עניין. אבל נצרבו לי בתודעה שני דברים חזקים:

פנים מודאגות של אמא שלי.
מנהלת שדיברה מעל הראש שלי.
כבר אז בחושים סמויים של ילדה בכיתה ג', הבנתי שיש שתי כוונות טובות שמוגשות בצורה בעייתית.

זה טבעי ונורמלי שאמא שלי תהיה מודאגת ממצבה הלימודי של הבת שלה, אבל כשנפלו פניה, תרגמתי את הדאגה לאכזבה, לכך שאולי יש לי בעיה הרבה יותר גדולה מהישארות כיתה ומאותו רגע עשיתי הכל כדי שהיא לא תדאג, כדי שלא תהיה מאוכזבת.. ספויילר – הגישה הזו לא תמיד עוזרת לדימוי העצמי.

הבעיה השנייה היתה של מנהלת שמדברת מעל הראש שלי. וכאן נפגעה תחושת הערך. התחושה שאין לי שיוויון ערך כי מדברים מעל הראש שלי. אין התייחסות אופקית יש התייחסות אנכית. יש למעלה ויש למטה.

כשאין תחושת שייכות ותחושת הערך נפגעת, קשה להצליח בלימודים. בכלל.

ובכל זאת הצלחתי בחיי.

הוצאתי שני תארים בחינוך ובמדעי המדינה.

הקמתי משפחה שאני גאה בה ואוהבת אותה.

הבחירה שלי בבן הזוג מסתמנת כמוצלחת ונכונה, אוטוטו, אנחנו חוגגים 30 שנות נישואים.

לפני שבע שנים התחלתי ללמוד במכון אדלר. לקחתי בכל שנה קורס אחד, כדי להבין, להעמיק ולהטמיע היטב את התיאוריה האדלריאנית. תיאוריה שמושתת על ההבנה שהאדם הוא השחקן, התסריטאי והבימאי של חייו.

מה שמשך את ליבי בתיאוריה של אדלר היא נקודת המוצא בהתייחסות לאדם. כל אדם (גם ילד בן שנה הוא אדם), היא התייחסות מכבדת ואופטימית.

במשך 24 שנים אני מחנכת תלמידים, פוגשת הורים ותמיד תמיד רואה איך מערכת היחסים שמתרחשת בבית משפיעה על ההתפתחות, הדימוי העצמי וההתנהגות של הילד.