ויתור וייאוש

ויתור וייאוש

נכון יותר לומר שסדר הפעולות הן :

הורה מיואש   =   הורה מוותר.

התחושה היא שאנחנו, ההורים,  מיואשים מלהתווכח כל פעם מחדש.

אנחנו מיואשים כשאנחנו מבקשים שהוא יעשה משהו למען הבית.

"תחזיר בבקשה את הנעליים לחדר" או לטובתו, "מחר יש לך מבחן, שב תלמד".

בואו נודה על האמת, זה דיי מעייף לומר שוב ושוב ושוב ושוב את אותן מילים, אותן בקשות ולראות ששום דבר לא משתנה.

עולם כמנהגו נוהג.

הם עדיין זורקים את הבגדים על הרצפה.

הם לא מפנים את המדיח ,למרות שיש תורנות מאוד מאוד ברורה על הדלת של המקרר..

הם עדיין לא לומדים מספיק זמן למבחן.

אנחנו עייפים מלשמוע את עצמנו אומרים את אותם משפטים.  עייפים מלהתווכח ואז התוצאה המהירה והקלה היא, שאנחנו נשאג או שנעשה במקומם ובעיקר נוותר להם.

כי בואו…..למי יש כוח?

יותר פשוט תוך שניה להחזיר את הנעליים שלהם לחדר. במילים אחרות, אנחנו קונים לעצמנו שקט כשאנחנו עושים במקומם.

אבל באיזה מחיר אנחנו קונים את אותו שקט?

המחיר, מתברר, יקר מאוד!

משום שכאשר אנחנו מיואשים והם רואים את הייאוש על פנינו  ( בדרך כלל זה גלגול עיניים..) והם שומעים את הייאוש בקולנו ( בדרך כלל, זה משהו כמו "נמאס לי כבר".. או, "כמה פעמים אני צריכה להגיד..") הם מבינים שהם לא ממש מוצלחים אולי אפילו חסרי תקנה.

הם מבינים שהנה, מישהו בבית עשה במקומם – מה שעוד יותר מחזק את תחושת חוסר המסוגלות.

כשאנחנו אומרים להם ומשדרים להם שאנחנו מיואשים מהם, אנחנו בעצם מעבירים להם שני מסרים כואבים:

1. אתם לא כאלה מוצלחים או יכולים.
2. אנחנו, ההורים, מאוכזבים מכם.

והשלב הבא שנולד בעקבות הייאוש הוא השלב הכואב לא פחות.

הוויתור

אנחנו עושים במקומם = וויתור

אנחנו מפסיקים להגיד = וויתור

אנחנו לא מבקשים יותר = וויתור

וכמו לייאוש, כך גם לוויתור יש מחיר כואב.

מה המחיר ?

כשעושים במקומי, כשמפסיקים לדרוש ולהציף לי רף, כשכבר לא אומרים לי אני מבין שאוהבים אותי אבל אני גם מבין שמרחמים עליי ולא סומכים עליי.

אז מה עושים?

איך לא מתייאשים ואיך לא מוותרים?

1. אומרים פעם אחת! מבקשים פעם אחת להחזיר את הנעליים למקום ולא מזכירים שוב גם כאשר הנעליים כבר שבוע ליד הדלת.
2. במקרים של פעולות למען הבית, כמו לדוגמא פינוי מדיח, לא מאפשרים שום פעולה אחרת לפני שהמטלה הביתית מבוצעת. ( תוצאה הגיונית )"אני יודעת שאתה רוצה להמשיך לשחק, אבל המדיח מלא ואני לא יכולה לשים את הכלים המלוכלכים". מסבירים את ההיגיון. הקושי הוא שלי ולכן חשוב שנתרגם אותו.
3. כאשר מדובר בלמידה למבחן – גם כאן, אנחנו מייעצים וממליצים. אנחנו לא יכולים יכולים להכריח ילד ללמוד וגם לא יכולים ללמוד במקומו. אנחנו נדבר בהמלצה ולא נפתח פנקס של האשמה, שיפוטיות או ביקורת. אם הוא לא ילמד מספיק זמן מראש, הוא לבד יבין מה התוצאה לכך.
4. נמשיך לבקש( פעם אחת!) , לצפות, ולהגיד שסומכים עליהם גם כאשר היה כישלון. גם כאשר הילד לא עמד במילה שלו. המתנה הכי גדולה שילד יכול לקבל מההורה הוא לשמוע את המשפט " אני סומכת עליך". עלינו להיות נאמנים גם כלפי עצמנו למשפט הזה. אם אני באמת סומכת עליו, אני לא אזכיר לו כל שלוש דקות שהמדיח עדיין עמוס.

בכמה שורות או To Make The Long Story Short

1. כשאנחנו מזהים שאנחנו מתעייפים ממערכת היחסים שלנו עם הילד, זה הזמן לעצור ולבדוק מחדש מה אפשר לעשות אחרת. והבשורה הטובה היא שתמיד אבל תמיד אפשר אחרת.
2. מטלות שהם עבור הילד – אומרים רק פעם אחת.
3. מטלות שהן לטובת הבית ובני הבית – מתרגמים למה לי זה מפריע.
4. "אנחנו סומכים עליך ולכן לא מוותרים לך" משפט שרצוי שייאמר בכל פעם שיש טרוניה כזו או אחרת כלפי הבקשות שלנו מהם.