שבוע שעבר חזרו התלמידים לבית הספר ולגנים.
חלק התחילו כיתה א'.
חלקם התחילו תיכון.
וחלק רק המשיכו במסלול. אותה מחנכת, אותם תלמידים. רק עוד עליית מדרגה במסלול של מערכת החינוך.
לילדים יש קצב משלהם בכל דבר.
ללכת את הצעד הראשון
לעמוד לבד, בלי יד של אמאבא
לדבר
וכשהם מדברים גם כאן, יש להם קצב משלהם
מה לומר?
איך לומר?
למי ?
ומתי ?
ולכן, כשהם חוזרים מהמסגרת החינוכית ( גן/ביה"ס), יש להם קצב משלהם לספר איך היה או מה היה.
כשאנחנו קופצים עליהם בשאלת ה"איך היה". סביר להניח שנשמע מילה אחת בלבד
כיף /סבבה/ משעמם/ סתם/ בסדר….
ואנחנו נרצה כל כך הרבה מרק מילה אחת שבדרך כלל גם לא אומרת לנו כלום.
אנחנו נרצה שהם יפרטו ינמקו וירחיבו מי היה בסדר, מה בדיוק היה סבבה ולמה הוא השתעמם. אנחנו נרצה לדעת את כל הפרטים וכשלא נקבל נמטיר מבול של שאלות שלמעשה מדובר בעצם בשאלה אחת שתחזור על עצמה בכל מיני צורות
איך היה?
מה היה?
עם מי שיחקת?
מה למדת?
איך היה במתמטיקה?
אבל!
ילדים…. זוכרים?
יש להם קצב משלהם.
כאשר אתם ההורים ממטירים מיליון שאלות, זה בדיוק המקום שבו הם פותחים מטריה ענקית והתשובה תהיה אחידה ומשמימה.
כדי שהילדים יספרו, ירחיבו, ידגימו וישתפו אותנו גם כשלא נשאל אותם
אנחנו צריכים וחייבים להיות המודל לכך.
אנחנו נתחיל לספר בדרך אגב על סיטואציות מהעבודה שלנו, ממפגש עם חברים, מסתם משהו שקראנו או ראינו ועניין אותנו.
כשאנחנו נשתף אותם
הם ישתפו אותנו.
והם ישתפו אותנו לא רק בגלל שדגמנו להם מודל נכון לשיתוף, אלא משום שהם יבינו שאפשר לספר לנו הכל ואנחנו נדע להחזיק את השיתוף הזה בצורה בוגרת.
לא נתמוטט , נזעק, נבקר או נשפוט כשהם יספרו לנו דברים לא נחמדים.
כדי שהם ירגישו שהם בטוחים והמידע שהם משתפים אותנו מוחזק אצלנו ומקבל חיבוק, הם יוכלו לספר גם את הדברים שבדרך כלל הורים הכי רוצים לדעת.
בדיוק כמו ילד שיודע לעמוד רק אחרי שהוא מבין שהשולחן יציב ואפשר להישען עליו
כך היציבות שלנו תאפשר להם להשען בבטחה ולשתף אותנו.
